נשרפת - רוק חסף למאולפים ולמעולפים ********************************** ********************************** ********************************** מצח מורכן --------- הוא צדק - צום או זלילה אם נחמץ הלב, אגרוף עד כאב. ברית-אמת דיוק. כבוד. איזון. את הגשרים שבניתי תוך הבלגה מנומסת אשרוף בכוח נקם המתת-חסד. סטייה ----- היא שוב לוקחת היא שוב רוצחת, צורחת, חורצת. היא שוב מתחתיי כשהיא מתחתיו. סטייה לאדום, סטייה לכחול, זה מה שיש. יש לה עיניים בחיים שלי. היא לקחה כבר - אינרציה, גבר - דיאליזה. בחלום אני מכה בו עם מטף לכיבוי שריפות לכיבוי שריפות את שותה גם קפה? עשית חינה? יש לך טייטס חדשים? כואבת לך הבטן? את מתפללת לפני השינה? אני כן. למה זה כל-כך? דם חדש ------ במקום בו מסווים את ריח הזיעה מנגנים את "ילד פרא" מהנהנים את מה שיכול היה להיות שלא הספיק להוולד. כי הכלוב הוא ההימנון שמסווה עצמו לכלוב שמתחפש להימנון של תקופה נוטפת דם דם שעדיין אין לו שם לא גבורה יד שניה. דם חדש. יד ראשונה. יד חזקה. זרוע נטויה. מתכת, עץ, זכוכית ---------------- מתכת דרך עץ, הו הו! כמה יפה! אני מיומן מספיק- הכפיסים יפגעו רק בעלובים שבכם. עץ דרך זכוכית, הו הו! התנופה כה זריזה ומדויקת באין מתווך. הרסיסים מתמהמהים בדרכם לרצפה. פני הרעל -------- אני מביט במראה פותח לראווה את חולצתי ומייד הופך לשלד הצלעות והגולגלות זוהרות מולי פני הרעל מגונן בידיי מפני הרעל מרכין גווי בפני הלילה רוח שחורה על גולגלתי אני מביט בחלון הרכבת בלילה ושוב אני שלד על רקע היער הטס בחוץ גדול שחוא ואינסופי המולת ----- המולת הנער התאב ונכסף ומבועת עד לעמקי נשמתו, מפנה את מקומה לליל הכחול, והעמוק והצלול כה עמוק, כה צלול תחילתו של שקט גדול מלווה במבט סולח ונעצב השקט של היד הנפתחת ריקה ממנו ברחת. שנאה לשנאה ---------- שוב רוצה לחצות את הזרוע לקפל את המילים לאגרוף את הקנאה למפל של רעל את השואה לשנאה שוב רוצה לחלות לנעול מגפיים להתנגש, להביט על עצמי מהצד מונצח, לא זורק, לא לב לפעמים הדופק מרעיד לי את המשקפיים למשל עכשיו. הנה אני רץ - הילוך איטי כמובן דגמ"ח שחור - לא של צה"ל כמובן חוטים ואויר נראה לעין רץ כדי לצאת מגולת העופרת: "אני" אסור לי ליפול, חש בידיי דברים גדלים והולכים יש בידי, ולכן מותר לי ליפול רק להרפות, זו זכותי.. נשרפת ----- נשרפת - הסכין שחותכת בך בלי סוף אפילו שחשבת שיש לך סוף נשרף להשאר אני בשמה שבפנים מאיים שוב להפוך לדם אמיתי מה אתם מנסים אותי למטה להזרים סיכוי אין לכם. כי אני יודע שהשנאה היא לא ההיפך מאהבה. כי אני זה שמקועקע על קרום המוח אני זה שרוקד בלי לזוז אני זה ששונא את הדברים הכי גדולים. אני זה שבוכה את המסמר עד שמעצמו הוא נתקע בכם. על היצר ------- אני שאלתי, איך קוראים לך? והיא אמרה: קוראים לי סיגל. קוראים לי אורלי, אמירה, אסנת. קוראים לי מאירה, מיכל מלני. בלנבופ, שיניר, ויווינונה קוראים לי. קוראים לי הצל הארוך של היצר. קוראים לי הכוס בן אלף שנים. קוראים לי הכיסופים למה שישנו ואיננו כל הזמן. קוראים לי הסכין שחותכת בך בלי סוף אפילו שחשבת שיש לך סוף קוראים לי ברזל רך שמשיג כל מה שהוא רוצה. קוראים לי הדבר שכולם יודעים ומפחדים לקרוא בשם בקול. קוראים לי הזרם שעושה שתצעק אמא, הזרם שעושה כל מה שאתה עושה. והיא אמרה: קוראים לי סיגל. אני רואה -------- אני רואה קרירות באה בענפים ושומע את זכרון יפעות השנים יש סרט תעודי על קתדרלות וזה מזכיר אמרתי לצ'אד: דת לא מפרשים, דת לא מחדשים שוטר מדבר בטלויזיה הופך ספיראלות של אנרגיה, של חיות למוטות קפואים נשכחים בקורוזיית - תהומות אני רואה איך הוא מוטה לאלכסון אני שומע את הקפיטליזם מנצח אני רואה איך שיעורים בתולדות האומנות ונוחיות אירופה יוצרים את הנוקשות בפניו של סגן-הניצב אני שומע את האיש הזקן הנעצר מול מודעת-האבל והקרירות עדיין באה בענפים. איך ריח שלא הבחנתי בו מזכיר לי את משחק הכדורגל בכיתה י"א את גן החיות בת"א ואפילו כלוב מכרסמים עמוק וריק האלו זכרונות אישיים מדי? כנראה שלא. מנסה לסגל מהפיכה ליציבה שלי. אומר לצ'אד: שכחנו איך להיות.